לוויתן קוסמי
הליוויתן מלך האוקינוס, סידרת ציורים לכבודו
לקולקציה
ואז הן הגיעו - *חיות הפרא*. בהתחלה הן היו מנומסות. ציירי אותנו, הן ביקשו. אבל אני לא יודעת איך, עניתי, אני מצטערת. אבל הן העקשניות המשיכו להגיע. עוד ועוד חיות פרא עמדו בכל מקום. תשתמשי במה שיש! הן לחשו, אנחנו לא הולכות מפה לשום מקום.
לפני שלוש שנים, כשציירתי בעיקר חיות פרא, ושאלו אותי כמה זמן לוקח לי לצייר ציור, עניתי בגאווה: עד שבוע ימים. אבל השנה, כשאני מציירת בעיקר צמחייה וציפורים מקומיות, אני שמה לב שמשהו מהותי השתנה באופן הציור והתבוננות שלי.
פתאום לצייר עלה אחד יכול לקחת לי שלושה ימים. אני מציירת ומתבוננת. בוחנת את העלה שקטפתי לעומת העלה שציירתי. מגלה שעם כל יום שעובר, העלה משתנה לנגד עיניי - צבעו, מרקמו, צורתו. ציפור שראיתי לפני חודש בחצר ביתי, חלפה לה. ציפורים אחרות נשארות נאמנות ויציבות ופוקדות את חצר ביתי יום יום. אם ציוריי חיות הפרא וציורי הנשים שמגשימות חלומות, היו ציורים של כמיהה למשהו בלתי מושג, ציורי הציפורים והצומח הם ציורי התבוננות, חקירה והתאהבות בקיים, בהווה, ובמה שמשתנה כהירף עין.
ציורים מקוריים של ציפורים מקומיות, חולפות, פולשניות ויציבות וגם להקת יענים מטורללת מסדרת חיות הפרא, זמינים לרכישה באתר שלי או בטלפון 052-5362276.
מוזמנות בשמחה ליצור איתי קשר להתייעץ לתאם פגישה.
יש לי פחד מים. בשנה שעברה יואב אמר שנמאס לו שאני אומרת את זה וש: "פחד ממים זה משהו שאפשר לטפל בו והגיע הזמן שתלמדי לשחות חתירה." הוא קנה לי משקפת וכובע ים וגם בגד ים שלם, ולפני שהספקתי להתנגד - הוא כבר קבע לי שיעורים עם חוה המורה לשחייה. ובאמת למדתי לשחות חתירה. תפסתי את זה דיי מהר. אבל זה לא העביר לי את הפחד. עדיין יש לי פחד מים.
**יש לי אהבה גדולה לציור**. אני כן יודעת לצייר. למדתי אצל כל מיני מורים ובכל מיני בתי ספר, אבל אף אחד לא לימד אותי לצייר. הציור נובע מתוך רצון מאוד גדול, כמיהה שנולדתי איתה. הנשים שאני מציירת, הן יודעות להגשים הכל. הן לא צריכות מורה לשחייה ולא מורה לנגינה. זה בטבע שלהן. הנשים בציורים שלי **מגשימות לי חלומות
תחושת הגאווה והביטחון העצמי שלי נחלשו והייתי צריכה תזכורת. זה קרה כשקיבלתי את גליה, התינוקת שלי. כל כך הרבה זמן חיכיתי לה. לרגע הזה. להיות שוב אמא לתינוקת. רציתי בזה בשבילי, בשביל יואב, בשביל רונה. שש שנים חיכיתי והנה לפני חמישה חודשים זה קרה וגליה המתוקה נכנסה לחיינו.
איזו שמחה גדולה, איזה אושר! חלומות כן מתגשמים! אמרתי לעצמי. אבל עם כל השמחה בלב ראיתי גם איך כל מה שבניתי, בעבודה מתמדת, בעמל יצירתי ותשוקה גדולה - צריך להיעצר. לחכות. ראיתי איך שוב אני נשאבת מרצון, מהתמסרות ומחוסר ברירה ל'עבודת אם' במשרה מלאה. איך כולם מתקדמים ורק אני נשארת מאחור. תמשיכו תמשיכו ללכת, אני פה רק רגע מחליפה חיתול, נותנת בקבוק, ישנה רגע כי גליה נרדמה ואני חייבת לנצל את זה לתנומה ארוכה. אל תחכו לי.
את 'ווינרית' ציירתי כי הרגשתי שאני לא. הרגשתי שאני לוזרית; לא מתקדמת, עיפה ורוטנת, כועסת, מתחרטת ומאשימה את עצמי, נאהבת רק ע"י תינוקת שאפילו לא יודעת לדבר.
בוקר אחד כשיואב היה בבית רצתי לחנות לחומרי בניין כדי לקנות את כל הצבעים שהיו לי בראש בשביל לצייר אותה. בדרך לחנות דמיינתי אותה. ידעתי שבגד הים שלה צריך לנצנץ והכובע שלה צריך לבהוק והשפתיים שלה צריכות לבעור. ידעתי שהרקע שלה צריך להיות בין זהב שמיימי לירוק ארצי. ידעתי עליה שהיא שחיינית אולימפית, אפילו שמעולם לא השתתפה בתחרות, שהיא לא מפחדת לקפוץ למים ולהשפריץ את כל הצבע שלה על הסובבים אותה. ידעתי שאת הרגע הזה שבו היא קופצת - תלויה בין שמיים לארץ בלי שום אחריות באפס מאמץ, כולה אישה גדולה, אותו אני רוצה לתפוס. את הרגע הזה אני מבקשת לעצמי.
ציירתי את 'ווינרית' כי הייתי זקוקה לתזכורת. תזכורת לעצמי שגם עכשיו כשלא מתאפשר לי לצייר כמו שהייתי רוצה, לכתוב כמו שהייתי רוצה, להשתכר ולשכוח מאחריות כמו שהייתי רוצה, אני עדיין שואפת להיות ווינרית 
