יואב אומר שצריך למצוא דרך אחרת לחזור הביתה. מה מעניין בצעידה באותה הדרך שהרגע צעדנו בה?" הוא שואל, כשאנחנו חוזרים מטיול בשדות עם הכלבה. הוא רוצה לגלות משהו חדש. אני אוהבת לחזור מהדרך המוכרת לי, אוהבת לעקוב אחרי העקבות שלנו. הנה כאן היית לימיני. כאן רואים שמיהרת קדימה בצעדים גדולים, כנראה המוח הקודח שלך עבד במרץ וחשבת על משהו שקשור לעבודה או למלחמה. אולי תכננת לקנות גנרטור, אולי תהית אם הצטיידנו מספיק. ואני כנראה בהיתי בשיח כלשהו, אולי חשבתי שראיתי תנועה של חרדון. אולי של
נחש. אם היה כאן נחש, הוא כבר היה בורח, אני מרגיעה את עצמי.
אני אוהבת לבלוש אחרי מה שהשתנה מאז שצעדנו באותה הדרך בהלוך. ובעיקר לזהות שוב את מה שנשאר קבוע.
בקיץ הקבוע חשוף, נוקשה, יבש, נשבר בקלות, מונוכרומטי, ואותי הוא מנחם. לעיתים לא קרובות הרוח מרעידה מעט את הקוצים היבשים, והם נוקשים אחד בשני, מפיקים צליל חלול. פשושים מקפצים בסבך החום. עורבים מתיישבים על עץ עירום וקוראים קריאה שאני מפחדת לדעת מה פירושה. שמחה שאני לא מבינה את השפה.
כל כך חם. למה לא לקחתי כובע. למה נדמה לי שאנחנו עדיין בחודש אוקטובר והשמש רחמנית.
יואב שוטף ידיים עם מעט המים שנשארו בבקבוק שלקחנו איתנו, 'זה מים לשתייה!' אני ממהרת לחטוף ממנו בבהלה.
'אנחנו עוד דקה בבית', הוא אומר ומצביע על קצה השביל.
כל כך חם. אני שוטפת את הפנים עם שארית המים.
המפגש של הרוח החמה עם הלחות סביב האוזניים שלי מפיק רחש נעים, אני עוצמת עיניים ומדמיינת נסיעה בחלונות פתוחים, בטנדר של אבא שלי, כשהייתי ילדה והיינו בדרך לחופשה הקבועה שלנו בצפת, כשעוד הייתה עיר של ציירים.
מה נשאר קבוע ומה נשתנה.
הרוח ממהרת לייבש את האוזניים שלי. כאילו זו הייתה משימת חייה, שהייתה חייבת לעמוד בה מהר ולא יכלה לתת לי עוד רגע של זיכרון מתוק.
"הגענו הביתה", יואב אומר, "בפעם הבא ננסה דרך חדשה".
