סיפורה של ציירת

 

ההישג הגדול ביותר שלי בעשור החולף הוא היותי ציירת מוכרת.

"...כאשר התחלתי לכתוב נתקלתי במעט מאוד מכשולים חומריים.... שלוות המשפחה לא הופרה בגלל חריקות העט. קופת המשפחה לא נדרשה לשאת בהוצאות. תמורת שילינג ושישה פני אפשר לקנות די נייר לכתוב את כל המחזות של שייקספיר...אספר לכן את סיפורי, סיפור פשוט. כל שעליכן לעשות הוא לראות בדמיונכן נערה בחדרה ועט בידה. כל שעליה לעשות הוא להעביר את העט משמאל לימין - מהשעה עשר לאחת." ~ וירג'יניה וולף - מקצועות לנשים

לפני כמה שבועות, בביקור אצל חברים טובים, פגשתי את השכנה שלהם שהיא גם רופאה. שאלה אותי אותה שכנה רופאה: "במה את עוסקת?"

עניתי: ציירת

"האאאא..." היא השיבה והנהנה, וכמעט ששמעתי את המשך השאלה, אותה אני נשאלת כמעט בכל פעם: "ואת מתפרנסת מזה? ( = או שבעלך עושה את הכסף ואת יושבת ומציירת / את גם ממלצרת / את עובדת בהייטק, אבל נעים להגיד שאת ציירת).

אבל היא לא הספיקה לשאול, כי החברה הטובה מיהרה לענות לה "נעמה היא ציירת מוכרת".

"אה!" היא אמרה בפליאה ומייד המשיכה בתחקיר "איך.. במה...את מציירת?"

"אני מציירת חיות וטבע ונשים שמגשימות חלומות, על גבי דיקט עם צבעים תעשיתיים"

שלפתי את השורה שמתארת את אופן ותוכן ציוריי. שורה שאני משננת ומשייפת ותמיד נהנית לנסות אותה על אחרים.

"צבעים תעשיתיים?" היא שאלה, הפעם מתוך סקרנות אמתית

"כן" השבתי, כאלה שקונים בטמבוריות"

"בהכי זול!" מיהרה החברה הטובה להוסיף.

שאלתי את עצמי, האם אני אמורה להיעלב מהדברים שהחברה הטובה אמרה?

 

לפני שהתחלתי לצייר באופן בו אני מציירת היום, איירתי ספרי ילדים וגם כתבתי ואז הפסקתי לצייר למשך כשש שנים ועבדתי עם יואב בעסקי הקפה. לימים הוכתרתי על ידו כעובדת הכי גרועה שאי פעם הייתה לו. יואב התחנן בפניי שאחזור לצייר. הוא הפציר בי לעזוב את טבלאות האקסל ואת עולמות הקפה. הוא קנה לי את צבעי המים היקרים ביותר. את המכחולים המשובחים ביותר. את הניירות האיכותיים ביותר, ואני לא הצלחתי לצייר. האימה מפני הדף הלבן רק הלכה וגברה ככל שהוא השקיע בחומרים ובמאמץ. ככל שהוא אמר שהוא מאמין בי, כך האמונה שלי בעצמי נעלמה.

ציור הוא מקצוע לנשים

ב 2015, כשהעסק שלנו נמכר לחברת קפה גדולה, מצאתי את עצמי בלי טבלת אקסל להסתתר מאחוריה ובלי חברים קרובים, כי רק עברנו מתל אביב למושב. בבקרים, אחרי שכולם יצאו מהבית, ישבתי ליד שולחן האוכל וחיכיתי. לפקיד מס הכנסה שידפוק על הדלת, לשכן שיצעק ויתלונן, ליואב שאולי יחזור מוקדם, לשכנה שאולי תפתיע, לחברה שאולי עברה במקרה בסביבה.

וכשאף אחד לא הגיע, שקעתי לחרדה ופראנויה.

יום אחד, אחרי חודשים רבים של ישיבה ליד שולחן האוכל, הרגשתי שהדבר היחיד שיכול לעזור לי עכשיו הוא הציור. יצאתי לחצר. בחניה שלנו שכב דיקט אומלל. מספיק אומלל כדי שיאמר לי תודה על כל נגיעת צבע שאגע בו. נסעתי לחנות לחומרי בניין כדי לקנות את המברשות והצבעים הכי זולים ולא מחייבים שאני מכירה והתחלתי לצייר את חיות הפרא.

כאשר התחלתי לצייר נתקלתי במעט מאוד מכשולים חומריים.... שלוות המשפחה לא הופרה בגלל חריקות העיפרון או תנועת המברשת. קופת המשפחה לא נדרשה לשאת בהוצאות.. אספר לכן את סיפורי, סיפור פשוט. כל שעליכן לעשות הוא לראות בדמיונכן אישה בחדרה ומברשת ועיפרון בידה. כל שעליה לעשות הוא להעביר את המברשת משמאל לימין - מהשעה עשר לאחת.