לקראת גיל 40 נהייתי ציירת מרדנית. עד אז השתדלתי מאוד לעשות מה שאומרים לי. למדתי להקשיב למורים.ת, לשמוע בקולם.ן של מי שחשבתי שבידיהם.ן נמצא הידע. אבל לקראת גיל 40 הפסקתי. הפסקתי לעשות מה שאומרים לי. רציתי להוכיח, בעיקר לעצמי, שאפשר גם אחרת ולא רק בדרך המקובלת. וכך כשאמרו לי: "זו הדרך לצייר", ניסיתי דרך אחרת. כשאמרו לי: "ציור זה אחלה תחביב, אבל לא יותר מזה", רציתי להוכיח שציור יכול להיות דרך חיים ואף קריירה. כשאמרו לי: "ציירי על נייר", ציירתי על עץ.
"השתמשי בצבעים מחנויות לחומרי אמנות", השתמשתי בצבעים מחנות לחומרי בניין. "צריך שיהיה לך רעיון לפני שאת מציירת. את צריכה להיות מתוכננת", ציירתי ללא כל תכנון, ובלי רעיון. ציירתי רק מה שהלב והידיים שלי רצו לצייר. כשהתחלתי לצייר בלי להקשיב לחוקים, ציירתי חיות פרא, אחר כך הגיעו נשים שהן אמיצות בעיניי: שחייניות אולימפיות וזמרות נשמה ועכשיו הציפורים הישראליות על כל סוגיהן, המקומיות, הנודדות, המתפרצות והפולשניות, כבשו את ליבי.