גליה
תחושת הגאווה והביטחון העצמי שלי נחלשו והייתי צריכה תזכורת. זה קרה כשקיבלתי את גליה, התינוקת שלי. כל כך הרבה זמן חיכיתי לה. לרגע הזה. להיות שוב אמא לתינוקת. רציתי בזה בשבילי, בשביל יואב, בשביל רונה. שש שנים חיכיתי והנה לפני חמישה חודשים זה קרה וגליה המתוקה נכנסה לחיינו.
איזו שמחה גדולה, איזה אושר! חלומות כן מתגשמים! אמרתי לעצמי. אבל עם כל השמחה בלב ראיתי גם איך כל מה שבניתי, בעבודה מתמדת, בעמל יצירתי ותשוקה גדולה - צריך להיעצר. לחכות. ראיתי איך שוב אני נשאבת מרצון, מהתמסרות ומחוסר ברירה ל'עבודת אם' במשרה מלאה. איך כולם מתקדמים ורק אני נשארת מאחור. תמשיכו תמשיכו ללכת, אני פה רק רגע מחליפה חיתול, נותנת בקבוק, ישנה רגע כי גליה נרדמה ואני חייבת לנצל את זה לתנומה ארוכה. אל תחכו לי.
את 'ווינרית' ציירתי כי הרגשתי שאני לא. הרגשתי שאני לוזרית; לא מתקדמת, עיפה ורוטנת, כועסת, מתחרטת ומאשימה את עצמי, נאהבת רק ע"י תינוקת שאפילו לא יודעת לדבר.
בוקר אחד כשיואב היה בבית רצתי לחנות לחומרי בניין כדי לקנות את כל הצבעים שהיו לי בראש בשביל לצייר אותה. בדרך לחנות דמיינתי אותה. ידעתי שבגד הים שלה צריך לנצנץ והכובע שלה צריך לבהוק והשפתיים שלה צריכות לבעור. ידעתי שהרקע שלה צריך להיות בין זהב שמיימי לירוק ארצי. ידעתי עליה שהיא שחיינית אולימפית, אפילו שמעולם לא השתתפה בתחרות, שהיא לא מפחדת לקפוץ למים ולהשפריץ את כל הצבע שלה על הסובבים אותה. ידעתי שאת הרגע הזה שבו היא קופצת - תלויה בין שמיים לארץ בלי שום אחריות באפס מאמץ, כולה אישה גדולה, אותו אני רוצה לתפוס. את הרגע הזה אני מבקשת לעצמי.
ציירתי את 'ווינרית' כי הייתי זקוקה לתזכורת. תזכורת לעצמי שגם עכשיו כשלא מתאפשר לי לצייר כמו שהייתי רוצה, לכתוב כמו שהייתי רוצה, להשתכר ולשכוח מאחריות כמו שהייתי רוצה, אני עדיין שואפת להיות ווינרית 
השאר תגובה